נגטיבים פוזיטיביים

בהתחלה 2021 עברתי לבית חדש, במהלך האריזה פגשתי נגטיבים ישנים שצילמתי במשך 25 שנים טרום העידן הדיגיטלי, בעבודתי כצלמת בקבוצת ידיעות אחרונות. בארכיון מצאתי תיקיה אחת עם נגטיבים מתקופת לימודי במדרשה לאמנות ברמת השרון. את רובם מעולם לא הדפסתי, והיו כפסע מלהכחד לנצח. פריים של אבא שלי הזכיר לי אפליקציה בטלפון שיודעת להפוך נגטיב לפוזיטיב. החזקתי את הנגטיב מול האור ביד אחת, ובשנייה צילמתי אותו באפליקציה. שלחתי את הצילום לתפוצה המשפחתית והריגוש היה גדול. המשכתי לצלם פריימים משפחתיים ולשלוח בוואטסאפ.

הימים חלפו ונשבתי למעמקי הסודות שנחבאו בנגטיבים הישנים. הצלחתי לשפר את התוצאות ועברתי לצלם במצלמה.  השתמשתי באור השמש, והוספתי צבעוניות משבירת קרני האור שעברו דרך זכוכיות וקריסטלים. את הנגטיבים שצילמתי המרתי לפוזיטיב בפוטושופ. 

תחילת שנות העשרים בחיי קמו לחייה: עופר והכוורות, אמא ואבא, קובי ורני, חגית, פורטרטים עצמיים ועוד. 

נגטיבים שצילמתי בחשיפת חסר קמו לתחייה בעזרת הטכנולוגיה הדיגיטלית. כך הופתעתי לראות את אמא משתקפת בחלון הדופין, פריים לא מוכר של קובי ורני האחים שלי, ואבא מדגמן את האדם החושב: "דקארט אמר: אתה חושב משמע אתה קיים", אמר לנו אבא בשיחה האחרונה שניהלנו שעות אחדות לפני מותו. רצינו לברר למה הוא מתכוון, והוא הבהיר לנו שכל עוד אדם יכול לחשוב, יש טעם בחייו. עברו מעל 40 שנה בין הצילום שהיה חבוי בנגטיבים שלי והאמת שהנחיל לנו ביום מותו. 

בעבודה זו חקרתי את המשחק בין הנגטיב והפוזיטיב בצילום, בזכות המפגש בין הטכנולוגיות יצרתי את הסדרה. 

דו(כ)פין מודול 57

כוורן ב-כ

אני חושב משמע אני קיים

אימא קובי ורני

חגית ואני במחווה למאן ריי

אנשי הרכבת

דרך עדשת המצלמה אני חוקרת את האור בצילום. הצבעוניות בצילומים אלה נוצרה ע"י שבירת קרני האור ונותנת לתמונות תחושת מסתורין ססגונית.  במשחק בצבעי  האור אני יוצרת את הקו, את מריחת המכחול וצובעת את התמונות. אור השמש הוא הכלי שלי לבריאת עולמות חדשים. אני נעזרת בו כדי להפוך מראות קונבנציונליים למחזות סוריאליסטים.

אנשי הרכבת הם מינאטורות אנושיות חסרות צבע בגודל של כס"מ, שבייעודם המקוריים משמשים לאיוש רכבות צעצוע. הפריימים שיצרתי, מייצגים סיפור אישי שלי. הצילומים צולמו בעדשת מקרו 105 מ"מ.